إستماع
Getting your Trinity Audio player ready...
|
בתמונה: הנשיא ג‘מאל עבד אל–נאצר בוועידת שלושת הלאווים בח‘רטום:
“למרות התבוסה אנו ניצבים פה בפניכם ובפני ההיסטוריה, ומתחייבים בפניכם ובפני ההיסטוריה, שלא ננהל מו“מ עם ישראל, ולא נוותר על זכויות העם של פלסטין.
*
סיפור אחד שכל הערבים חוזרים עליו, נלמד בתכנית הלימודים בבתי הספר, מופיע בעיתונות ובתקשורת המשודרת ומונצח בספרים ובסדרות הדרמה: נרטיב חוזר ונשנה מזה זמן רב, שקשה לעקור אותו, ושקר שהפך לאמת אבסולוטית.
הנרטיב אומר: היו היה עם במדינה ששמה פלסטין. לאחר מכן , באו יהודי אירופה בסיועם של האנגלים, התנחלו בה בכוח, גזלו מהאנשים את אדמותיהם ובתיהם, גירשו אותם, והקימו מדינה על אדמה שאינה אדמתם. והפלסטינים המסכנים נאבקים במשך 75 שנה להשבת האדמות, הבתים הגנובים והזכות שאבדה. אולם כוחם של היהודים גבר ככל שחלף הזמן, וארה“ב סייעה להם בנשק ובציוד. הפלסטינים האומללים והנצורים מנסים להתנגד באמצעים הפשוטים והבסיסיים…ראו מה קורה לנשותיהם, לטפם ולבתיהם. ואתה, כמוסלמי וכערבי, עליך להתייצב לצד המקופח ולצד זה שזכותו נגזלה, ואם לא תעשה זאת, אתה חסר מצפון, נטול אנושיות, ציוני ובוגד.
זהו הנרטיב שהוזרק לנו לוורידים, ונשתל במוחנו בהצלחה. אולם האם חשבת פעם לחקור את הפרטים, ושישנו צד שני לסיפור?
מרבית בני האדם עצלנים ואינם חוקרים את האמת, שכן מופעל עליהם לחץ מצד המשפחה, החברה והתקשורת: עליך, או להיות עם כולם, או להיות מואשם בבגידה ולהיענש בדרך כלשהי, או שיומטרו עליך מבול של האשמות שאין לך קשר אליהן, ותיאלץ להיכנע. כל הרקע הרעיוני הזה שעליו גדלנו מגיל קטן, במשפחה, בבית הספר, במסגד, בבית הקפה, בחברה ובכל מקום, זרע בנו שנאה כלפי היהודים, והשריש בנו גישה חד–צדדית לגבי העניין הפלסטיני , ללא קשר לפרטים, על בסיס העיקרון: “תמוך באחיך, בין אם הוא עושה עוול, ובין אם נעשה לו עוול“.
בכל נושא שקשור בישראל ובפלסטין, הצדק צריך להיות תמיד עם פלסטין, ללא שום פרטים. זו אינה דרך לחקירת האמת, היות שכל צד נושא באחריות:
ישראל אינה מלאך, אך היא אינה שטן. אנשי חמאס אינם מלאכים, וגם הפלסטינים אינם מלאכים. כולם טועים, ועל כל צד מוטל חלק מהטעות, ואי אפשר שנקבע שאנו נמצאים בצד זה או בצד אחר.
אם ברצונך לבחון את הפרטים, ואת האמת ללא העדפות, ובניטרליות מוחלטת, אז המאמר הזה בשבילך. אך אם אתה נמנה עם בעלי הרגשות ועם המתרברבים לטובת צד זה או אחר, אז המאמר הזה אינו בשבילך.
הסיפור האמיתי טמון בפרטים הבאים:
1. בראשית המאה העשרים לא הייתה לערבים ישות אחידה, והאזורים שנקראים כיום עיראק, סוריה ופלסטין על אדמותיהם, עמיהם ואוצרות הטבע שלהם היו רכוש עותומני. לאחר ניצחונה של בריטניה ותבוסת העותומנים במלחמת העולם הראשונה בשנת 1918, בריטניה לקחה את האדמות הללו מידי האימפריה העותומנית, ופלסטין, ירדן ועיראק היו כפופות לשליטתה הישירה. בריטניה היא זו שסימנה את הגבולות של המדינות הללו, וכך הן החלו לצמוח.
2. בתקופת המנדט הבריטי על אדמת פלסטין (שטח גיאוגרפי ששמו פלסטין, שלא היה מדינה), חיו באדמה זו שני לאומים: הערבים שמכנים אותה פלסטין, והיהודים שמכנים אותה ארץ ישראל. כלומר: לא חי בה רכיב אחד, כפי שלימדו אותנו, אלא שני רכיבים, פלסטיני ויהודי.
3. עד לשנת 1919 חיו באדמת פלסטין 110 אלף יהודים, והיו בבעלותם אדמות בירושלים המזרחית, בשכונת “שיח‘ ג‘ראח“, סמוך לקבר שמעון הצדיק, ובית הקברות “סנהדריה“. אלו קברים קדושים, שהיהודים היו עולים אליהם לרגל מכל מקום, ונקנו מהערבים ב-16 אלף פרנקים. המסמכים העותומנים והירדנים מאשרים כי האדמות הללו יהודיות, והן רשומות על שם רבי אברהם אשכנזי, ורבי מאיר אורבך. היהודים לא גזלו בתים מהערבים, אלא קנו אדמות למטרת פיתוח, חקלאות והקמת דרכים ומיזמים.
4. הצהרת בלפור משנת 1917- ראש ממשלת בריטניה בעת ההיא, נתן הבטחה לאחד מנכבדי היהודים בבריטניה, ליונל רוטשילד, לבחון אפשרות שליהודים תהיה מולדת ומדינה עצמאית משלהם, לאחר שמדינות חדשות רבות החלו להופיע באזור. כך גברו המתיחות, הקנאות הדתית והאירועים האלימים נגד היהודים.
5. כדי שהאנגלים יפשרו בין הערבים ליהודים בפלסטין, הם החלו לרשום את המסמכים הרשמיים והמטבעות ב[שלוש שפות]: בערבית בשם “פלסטין“,
באנגלית בשם
Palestine
ובעברית “פלשתינה–ארץ ישראל“. המטבעות הללו נסחרו במלוא הפתיחות בין ערביי פלסטין, ירדן, סוריה ומצרים בין השנים 1926-1952. אפילו השם “אדמת פלסטין” היה שנוי במחלוקת, וחלק מהערבים הציעו לכנותה “דרום סוריה“.
המטבע הפלסטיני רשום בערבית, באנגלית ובעברית בשם פלסטין, ובעברית הוא רשום בסוגריים “ארץ ישראל” . מטבע זה נסחר בין ערביי פלסטין, ירדן, סוריה ומצרים בין השנים 1926-1952
6. בשנת 1947 לא הצליחה בריטניה לפתור את המחלוקות בין הערבים ליהודים באדמת פלסטין, והניחה עניין זה לפתחו של האו“ם, במטרה לפתור את הסכסוך הערבי–יהודי. האו“ם הקים את ועדת אונסקו“פ כדי להבטיח ניטרליות במציאת הפתרון. ועדה זו פרסמה ב-20 בנובמבר 1947 את ההחלטה 181, לאחר ש-33 מדינות הצביע בעד, 13 מדינות נגד, ו-10 נמנעו. החלטה זו כוללת תכנית לחלוקת שטחי פלסטין ל-3 ישויות חדשות שיחיו זה לצד זה: מדינה ערבית ששטחה כ-11,000 ק“מ ומהווה 42.3% משטחי פלסטין, מדינה יהודית ששטחה 15,000 ק“מ ומהווה 57.7% מפלסטין, וירושלים, בית לחם ואזורים סמוכים שיהיו תחת אפוטרופסות בינ“ל.
7. הערבים התפוצצו מכעס בעקבות החלטת האו“ם, מתוך המחשבה שאין ליהודים זכות על אף צעד ושעל מאדמת פלסטין, היות שמדובר ב‘וקף‘ אסלאמי. [לפיכך] הם יצאו למלחמה נגד מדינת ישראל, לאחר חמישה חודשים מההחלטה 181, למרות שבהחלטת החלוקה ישנו סעיף שבו מועצת הביטחון רואה בכל ניסיון לשנות את ההסדר הזה בכוח, איום על השלום, הפרה שלו, ופעולה תוקפנית.
צבאות ערב כיתרו את ישראל, שבה התגוררו 650 אלף יהודים: מצפון צבאות סוריה ולבנון, מהמזרח צבאות עיראק, ירדן וסעודיה, מהדרום, הכוחות המצרים, וממדינת פלסטין החדשה (מתוקף ההחלטה 181) צבא הג‘יהאד המקודש הפלסטיני. בתום עשרה חודשים של קרבות הובסו צבאות ערב תבוסה מוחצת, שכונתה על ידם כ‘נכבה‘, וישראל השתלטה על כ-80% מאדמות פלסטין, כשבידי הפלסטינים נותרו הגדה המערבית ורצועת עזה. אפילו את שני האזורים הללו לא הצליחו הפלסטינים לנהל, והם הפכו להיות תחת אפוטרופסות מצרית וירדנית.
8. האם הערבים למדו את הלקח? האם הם החליפו את המאבק המזויין למאבק בדרכי שלום? כמובן שלא! הם חזרו למלחמה בשנת 1967, בשיתוף עם מדינות ערביות נוספות כדוגמת תוניס, כווית, אלג‘יר, סודאן, מרוקו ואש“ף. הם לחמו באותה טקטיקה טיפשית באמצעות נשק, ציוד, מטוסים, אימונים וגשר אווירי של עשרות טונות תחמושת מברית המועצות. התוצאה הייתה עליונות מוחלטת של הצבא הישראלי, ותבוסה מוחצת של צבאות ערב שכונתה ה‘נכסה‘, ובה איבדו הפלסטינים את הגדה ואת עזה, המצרים איבדו את אדמת סיני, שהיא יותר מפי-2 משטחה של כל פלסטין, והסורים איבדו את רמת הגולן.
המשמעות היא שהערבים מערבים את הפלסטינים פעם אחר פעם! הם מתחילים את המלחמה, והם אלו שמפסידים בה, והפלסטינים מאבדים עוד ועוד אדמות. נכון שהיהודים הרגו ערבים וגירשו אותם מאדמותיהם, אולם [יש לראות] את העניין עפ“י הקשרו: מי הכריז על מלחמה ב‘נכבה‘ וב‘נכסה‘, וכעת גם בעזה?
9. במלחמת אוקטובר 1973 מצרים צלחה את תעלת סואץ, ניפצה את קו בר–לב וחדרה 12 ק“מ מזרחית לתעלה, אולם היא לא הצליחה להשיג הישגים אסטרטגיים או תוצאה שיש בה הכרעה. הנשיא סאדאת בחוכמתו הגיע להכרה כי אין תועלת במלחמות עם ישראל, חתם עימה על הסכם שלום, סיים לתמיד את הסכסוך המצרי–ישראלי והשיב את סיני שהפכה לאחד ממוקדי התיירות.
הסכם השלום המצרי–ישראלי, שעליו חתמו במרץ 1979 נשיא מצרים, אנואר סאדאת, וראש ממשלת ישראל, מנחם בגין במעמד נשיא ארה“ב ג‘ימי קרטר.
הסכם זה שם סוף לסכסוך המצרי–ישראלי, והעניק למצרים את סיני ששטחו למעלה מפי 2 משטחה של פלסטין, ופי-33 משטחה של רמת הגולן, ללא שפיכות דמים.
הערבים בגלל מורשתם הדתית השופעת עויינות כלפי היהודים, הם אלו שהחלו במעשי האלימות וההרג.
בשנת 1929 לפני הקמת מדינת ישראל התרחש טבח בחברון שבו נרצחו 67 יהודים, זקנים, נשים וטף, בתואנה שהיהודים מעוניינים להשתלט על הכותל.
[האירוע הזה, והפרטים הבאים] מבהירים מדוע היהודים התעקשו שתהיה להם מדינה משלהם:
באזור התפשט נאציזם אסלאמי נגד היהודים, ששיתף פעולה עם הנאציזם הנוצרי שהתפשט באירופה. היהודים היו המיעוט האתני שנרדף הכי הרבה לאורך ההיסטוריה, והמילה “יהודי” בתרבות הפופוליסטית הערבית והמוסלמית פירושה קללה, זהו המצב ללא קשר לשטיפת המוח ולמנטליות העדר.
בשנת 1941 אירע טבח הפרהוד בעיראק, שהוא אירוע של רצח וביזה נגד היהודים בבגדאד שחגגו את חג השבועות. כתוצאה מאירוע זה נהרגו 175 יהודים, 1000 נפצעו ו-900 בתים יהודים נהרסו. המילה ‘פרהוד‘ היא קיצור של הצרוף “פר אל–יהוד” כלומר: נמלטו ממעשי הטבח שלנו. אירוע זה היה הסיבה להגירתם של 130,000 יהודים מעיראק לישראל. אירועי האלימות, ההרג והביזה נגד יהודים חזרו על עצמם במרבית מדינות ערב.
אחת הידיעות השקריות שלמדנו הייתה, שהיהודים בישראל הגיעו מאירופה והתנחלו באדמת פלסטין! דבר שאינו נכון. לאחר תבוסת הערבים בשנת 1948, החלו לרדוף ולגרש את היהודים מארצות ערב: 900 אלף יהודים גורשו מעיראק, ממצרים, מסוריה, מתוניס, ממרוקו ומתימן. מי שטוען כי הערבים עושים הבחנה בין יהודים לציונים, הרי שהוא טועה. הם אינם מבחינים בין השניים: הם גירשו את היהודים שוחרי השלום, והשתלטו על רכושם.
ספרו לאנשים את העובדות ואת הפרטים הללו, הרחק מערוץ “אל–ג‘זירה” ומכלי התקשורת הערבים, ללא לחץ או איום של צנזורה, ובהסתמך על מידע נכון כדי שינקטו עמדה.
מה שהביא את העניין הפלסטיני למצב שאליו היא הגיעה כיום הוא שיערובו ואיסלומו, והתגובה הישראלית הייתה אלימות תמורת אלימות. זה העיקרון של ישראל בכל מו“מ: שטחים תמורת שלום, דהיינו: תן לי שלום ואתן לך שטח, תנקוט נגדי אלימות, אקח ממך שטח. העניין הפלסטיני היה יכול להיפתר בדרכי שלום, ויכלה לקום מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל.
אמר הנרי קיסינג‘ר: המדיניות האסטרטגית צריכה להיות קרה ובלתי אמוציונלית ולוחמנית. אלא שההנהגות הערביות מונעות ע“י אמוציות יוקדות והחלטות מדיניות אמוציונליות קלות דעת. כאשר יפן הובסה במלחמת העולם השנייה, היא נכנעה. הסתכלו על יפן כעת!! כך עשתה גם גרמניה. שתי המדינות הללו לא יצרו עויינות תמידית מול ארה“ב, אלא ביקשו ממנה סיוע, והיא העניקה להן סיוע מלא כדי לפרוח ולשגשג מחדש.
הערבים לעומת זאת, למרות תבוסותיהם החוזרות ונשנות, ממשיכים להשמיע את הקריאות: “לא פיוס, לא הכרה ולא מו“מ עם ישראל. אם כך, מה אתם רוצים? אנו רוצים למחוק את ישראל כך שלא תתקיים! טוב, מהי הדרך ומהו טווח הזמן שנדרשים לכם כדי למחוק את מדינת ישראל? ומדוע דורות של פלסטינים צריכים לסבול ולהיות מגורשים?
המונח “השטחים הכבושים“, עפ“י הגישה של האו“ם והעולם כולו, חל על הגדה המערבית ועל רצועת עזה, והגישה היא שיש לנהל שיחות לגבי העצמאות המוחלטת של השטחים הללו כולל ירושלים המזרחית, ולהסיר מהם את ההתנחלויות.
אלא שהמונח “השטחים הכבושים” עפ“י הגישה של הערבים והמוסלמים, משמעותו כל מדינת ישראל ותשעת מיליון תושביה! אז אם אתה מאמין כי אין זכות לישראלים באף צעד ושעל מהאדמה, אז מה התועלת במו“מ?
ישנן 163 מדינות שמכירות בישראל ובכללן האמירויות, בחריין, ירדן, מרוקו, מצרים והרשות הפלסטינית, לעומת 138 מדינות שמכירות במדינת פלסטין.
לבסוף, האם ישראל משתווה לחמאס? התשובה היא, כמובן שלא! לא ניתן להשוות בין חמאס לישראל.
חמאס שואפת למחוק את ישראל לגמרי, בשעה שישראל מעניקה אזרחות לשני מיליון ו-48 אלף ערבים, מתוכם מיליון וחצי מוסלמים, וחצי מיליון בני דתות אחרות: דרוזים, בהאים ובני העדה האחמדית. יש להם יישובים משלהם, מסגדים ובתי תפילה משלהם, וישנם 12 חברי כנסת ערבים, מתוכם מוסלמים כדוגמת אחמד טיבי, מנצור עבאס ואימאן אל–ח‘טיב, בנוסף לחברי כנסת דרוזים ונוצרים.
כל הסיוע ההומניטרי והסיוע מצד ארגונים בינ“ל כמו דלק, דיזל, בנזין, מים, חשמל, פירות, ירקות, חיטה, סוכר, בשר, עופות, דגים, מוצרי חלב, מזון לחיות, חומרי ניקוי, ביגוד והנעלה – כל המוצרים הללו נכנסים לעזה דרך המעבר הישראלי ‘ארז–בית חאנון‘.
דמיינו אם היה קורה ההיפך: אילו היה בידי עזה נשק גרעיני, חשמל, מים ואספקה, הרי שהיא הייתה מחסלת את מדינת ישראל ואת מי שנמצא בה.
תנועת חמאס שואפת לג‘יהאד אסלאמי. ישראל חתמה על הסכמי שלום מפני שהיא חפצה בשלום. חמאס מפיצה את תרבות השנאה נגד היהודים, וישראל לא מפיצה שנאה נגד מוסלמים או ערבים, וזאת מפני, שישנם מוסלמים שחיים בישראל, ונמצאים בכנסת, בצבא ובכל מוסדות המדינה. האם יהודי אחד יכול לחיות באמצע רצועת עזה? חמאס מבצעת את האג‘נדות של איראן, בשעה שישראל מבצעת את מדיניותה לטובת בני עמה.
הדבר המפליא הוא, שאיראן דגלה בסיסמת חיסולה של ישראל ומחיקתה מהמפה לאורך 45 שנה, אולם כאשר החלה המלחמה בעזה היא נסוגה מהזירה, וויתרה לגמרי על העם הפלסטיני!
אם כך, מה הוא הפתרון בסופו של דבר?
לנטוש את כל סוגי האלימות. די לנו, ודי לאזורנו הרס, מריבות ושפיכות דמים. אין פתרון זולת השלום. העמים צריכים לצאת ולהביע את רצונם בשלום – הפלסטינים צריכים לייצר אליטות שוחרות שלום, ולא להיות מיוצגים ע“י ארגונים שמפוצצים אוטובוסים, מסעדות ומרכזים מסחריים, חוטפים מטוסים, ורוצחים ספורטאים באולימפיאדה או מועמד לנשיאות בארה“ב. זהו ייצוג מתועב של הפלסטינים מול העולם.
אם הפלסטיני חפץ בחיי כבוד, עליו לנדות את כל ארגוני האסלאם הפוליטי ופלגיו.
לא שמענו באזורנו אף גינוי לפעולות של ארגוני הטרור האסלאמיים. כל התקשורת הערבית מבקרת ומגנה את ישראל.היכן הסיפור האחר שמציג את הפרטים ואת האמת?